crumbling walls and broken hearts,
a house plagued by a sickness
so deep it takes root in the walls.
batei midrash sit empty,
hollow shells that once housed life.
an echo of the sounds of learning,
ephemeral in stagnant air.
“it looks like a plague.”
even I, I can’t say with certainty
what this is,
blessing or curse?
all I can say,
is that it came from God.
Parshat Metzora, April 13, 1940
“When you come to the land of Canaan, which I am giving to you as an inheritance, I will place the mark of the leprous curse in houses in the land you inherit.” (Leviticus 14:34)
Rashi (ibid.) explains: “This amounted to an announcement that the plague would definitely come upon them. The Emorites concealed all their treasures in the walls of their houses during the forty years the Jewish people were in the wilderness. They hid it there so that when Israel conquered Canaan, they would find no treasure. As a consequence of the plague of leprosy befalling their houses, Jews would be forced to demolish the stricken walls and discover the treasure.”
We cannot conceive of what the Torah intends with its commandments, but it is possible that it hints the following: We know and have faith that everything God does to us -- even when, God forbid, He is punishing us -- is for the good. There are times, however, when we are smitten not only with physical suffering but also with things that, God forbid, distance us from Him, blessed be He. There is no cheder (choolroom) for our children, no yeshiva, no synagogue in which to pray with a minyan, no mikveh, and so forth. In times such a this, God forbid, uneasy doubts may arise within us, asking how it is possible that even now God’s intention is for our benefit. If it were for the good, surely He would be punishing us with things that draw us closer to Him, and not with the annihilation of Torah and prayer and, God forbid, the end of almost all the Torah. Is it possible that this is the kind of suffering about which it is written (Deut. 29:27), “God drove them from their land with anger, rage, and great fury, and He exiled them to another land, where they remain even today”?
Therefore, it is explicitly taught in the Torah that even though the leprous mark on the houses was tameh and could make people tameh, God still made of it an instrument for the good of the Jewish people. First it was tameh for seven days, and only then was the treasure revealed. And so the law states: A person must say, “It looks to me as if there is [something] like a leprous mark in the house.” (Leviticus 14:35) Even if he is a scholar and knows the exact definition of a leprous mark, he must still use the phrase “like a leprous mark.” -- for, as we said above, a person is never able to tell whether what is happening to him is a curse or an event. All he can say is that it looks like a curse. The truth however, as the Torah announces, is that what God is doing with us is for the good of Israel.
כי תבאו אל ארץ כנען וכו' ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם ופרש"י בשורה היא לכם וכו' לפי שהטמינו אמוריים מטמוניות של זהב וכו' וע"י הנגע נותץ הבית ומוצאן
דהנה בכוונת תורה ומצות אין לנו השגה אבל מה שמרמז לנו אפשר כי יודעים ומאמינים אנחנו שכל מה שד' עושה לנו אפילו כחס וחלילה מלקה אותנו הכל לטובה היא אבל כשרואים כעת שלא ביסופי הגוף לבד מלקה אותנו רק גם בדברים שח"ו מרחיקים חס וחלילה אותנו ממנו ית' אין חדר לתשב"ר ולא ישיבה לא ביהמ"ד להתפלל בצבור ולא מקוה וכדומה אז ח"ו ספק חשש עולה בקרבנו האפשר שגם עתה כוונתו ית' לטובה אם לטובה הי' ליסרנו בדברים שיקרבנו אותנו אליו ולא ביטול תורה ותפילה חס וחלילה כמעט כל התורה והאם אין זאת ח"ו יסורים של ויתשם ה׳ מעל אדמתם באף ובחמה ובקצף גדול וישלכם אל ארץ אחרת כיום הזה׳ וכו' לכן רואים בתורה שהגם שנגע הבתים טמאה ומטמאה הייתה ומ"מ עשה בה ה' שליחות לטובת ישראל מתחילה טמאה ז' ימים ואח"כ נתגלה המטמון לכן צריך האיש לומר רק ׳כנגע נראה לי׳ ואפילו ת"ח שיודע שנגע היא רק כנגע יאמר לפי הנזכר לעיל מפני שהאיש בעצמו אינו יכול לאמר אם היא באמת נגע או פגע רק שלו נראה כנגע הי' יכול לאמור אבל באמת טובה היא לישראל אשר יטיב ד' עמנו
